הנטישה מתחילה: כניעת אדלשטיין מציגה את אובדן ההרתעה של נתניהו - וואלה!

פרשנות: כניעת אדלשטיין מציגה את אובדן ההרתעה של נתניהו - וואלה! בחירות 2020

התרעות פיקוד העורף

]]>

הממלכתיות היא מפלטו הארעי של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. לאחר שדיבר במליציות נפוחה על עמידתו ללא חת מול איומי סכין בגולאג, נכנע אדלשטיין לאיום מוצדק של הרוב בכנסת להדיח אותו מתפקידו אם ימשיך לחבל בהליך החוקי של זימון מליאת הכנסת לדיון בהקמת ועדת הכנסת, הצפויה להתנגד להענקת חסינות לח"כ בנימין נתניהו.

בפני אדלשטיין לא עמדה ברירה ממשית. כל אדם סביר אחר במצבו היה נוהג כמותו. לא היה שום טעם מעשי בתרגילים נוספים לדחיית הקץ הבלתי נמנע; הוא היה מותח את החבל עד להפעלת כיסא המפלט שלו מתפקידו. אלא שזה בדיוק העניין: נתניהו ציפה ממנו להתנהגות בלתי סבירה, להקרבה עצמית למענו. ציפייה אנוכית, לא טבעית, שבליכוד ובסביבתו התרגלו בשנים האחרונות לקיומה, כאחת ההוכחות לכוחו של נתניהו.

לקריאה נוספת בנושא

וזה נגמר, או לפחות מתחיל להיגמר. כשאדלשטיין מעדיף פתאום את טובתו על זו של נתניהו; כשנפתלי בנט אינו נבהל מהאיום שתיק הביטחון יילקח ממנו באותה סתמיות שאפפה את נתינתו; כשעוצמה יהודית מתעקשת להיות הבן-גבירוס שיפיל למשכב את שלטון הליכוד, הנקודות מצטרפות לקו: לנתניהו אבדה יכולת ההרתעה. חדלו לחשוש מעונש אם ימרו את פיו וחזרו לערוך חשבונות פרטיים.

כשהעכברים קופצים מהספינה בתחפושת של אריות, אות הוא שהמים מגיעים עד לצווארו של הקברניט. אביגדור ליברמן משדר שהברית שלו עם כחול לבן עכשיו תהפוך בכנסת הבאה לליבת ממשלה - לפחות כל עוד נתניהו, אויבו האישי המר, עומד בראש הליכוד. המהלכים המגושמים של כחול לבן ימינה אינם מיועדים למשוך קולות - המצביעים כבר מקובעים ולא יתפתו לסיסמה חדשה - אלא לספק לליברמן צידוק לחבירה לבני גנץ.

נתניהו איבד גם את מנופיו על מעריצו מאתמול, אביחי מנדלבליט, שמאס בו כמעט סופית. כמעט, מפני שעדיין נותרו לו שני קלפים - הקפאת החקירה הפלילית בעניין קשריו העסקיים עם דודו נתן מיליקובסקי ("סי דריפט") והתביעה האזרחית משרה נתניהו, להחזיר לאוצר המדינה 120 אלף שקלים שבוזבזו בתחבולה במעונות הדוכס והדוכסית, העבריינית המורשעת - למשחק שסיכוייו די אפסו, הסדר טיעון החייב לכלול הודאה חד-משמעית באשמה ולפחות שנת כלא. מיאוסו של מנדלבליט מתבטא בסירובו לשתף פעולה עם תכסיסי ההשהיה של נתניהו, כגון בקשת "מלוא" חומרי החקירה, כדי לטעון שנחוץ זמן לעיכולם ולניצולם בדיוני החסינות.

התמרונים של אדלשטיין

קביעת הדיון במליאה לשבוע הבא, האמורה לאפשר לנתניהו להצטלם יחד עם שועי העולם באירועי 75 השנה להגעת חייליו של סטאלין לאושוויץ, תטשטש את הרושם שמקווה נתניהו להפיק השבוע מהאירוע לצד נשיאים ויורש עצר, מה גם שבכיר מארחיהם הוא הנשיא ראובן ריבלין. כשהקרואים יתפזרו, יתפוגג איתם גם הדימוי המשומש של "ליגה אחרת" - עם דונלד טראמפ ממשפט ההדחה בסנאט - ותישאר בעיית החסינות.

תמרוניו של אדלשטיין, כל עוד ניסה לסייע לנתניהו (ובא על שכרו בגידופים מהפלג הסורר במשפחה), הבהירו שוב ליריבי נתניהו שאסור לוותר על מאחז שלטוני כלשהו. כיום, גם הנשיא וגם יו"ר הכנסת באו מהליכוד ומעניקים לו יחס מועדף. בכנסת הבאה, אם לא לפני כן - תלוי בהתנהגותו של אדלשטיין - חייב גנץ לחדול מהרפיון שהפגין בסיפור בחירת מבקר המדינה ולהשתלט על לשכת יו"ר הכנסת. גם בממשלה משותפת עם הליכוד, אם גנץ ראשון, חיוני שיו"ר הכנסת יבוא מכחול לבן או מאחת משותפותיו משמאל. בממשלת שמעון פרס ויצחק שמיר, היו"ר בכל ארבע שנות הכנסת - כולל השנתיים של שמיר בראשות - היה שלמה הלל מהעבודה. בהמשך, בעוד כשנה ורבע, תתפנה הנשיאות - כהונה טקסית לרוב, אך גורלית במשבר המתמשך של המערכת השלטונית.

גנץ היה עד כה הולוגרמה. שקוף, מאשר את הקלישאה שלפיה מי שלא עושה לא טועה; ולכן, בעשייתו המעטה, עורר מחדש את הזיכרונות השליליים מאופיו האנוכי והמנוכר שחוו קצינים ששירתו לצדו ושנבעטו ללא כל רגישות, רק מפני שביקש לרצות לוחצים חזקים יותר. כך עשה עם עוזר הרמטכ"ל, ארז וינר, ועכשיו עם סגן ראש השב"כ לשעבר, יצחק אילן, למרות מצבו הבריאותי. מול נתניהו, עם שלושת כתבי האישום שלו, המאזן הוא לטובת גנץ, אך ככל שנתניהו מאבד כוח ולכן גנץ בעלייה, מאפיין זה באישיותו של מי שבעוד חודשיים עשוי להרכיב ממשלה ולעמוד בראשה מעורר דאגה ומחייב השגחה. שום חוק אינו אוסר על ראש ממשלה, או על רמטכ"ל, להיות קצת אנושי.